אחד הדברים שאני עושה עם ה-AI שלי זה לא רק להבין איזה שיפורים במערכת כל אחד מהלקוחות שלי צריך החודש, אלא גם לראות מה משותף לכל הלקוחות שאני עובדת איתם, מה השאלות שעולות תמיד אצל כולם ומה אני מיישמת אצל אחד שיכול להיות ממש מעולה ליישום אצל כל האחרים.
כשהכלים שלנו עובדים בשבילנו ומחזיקים הכל, הם לא רק עובדים יותר טוב עברנו ונותנים לנו תוצאות טובות יותר, אלא גם אצלנו בראש נוצר שקט – אנחנו יותר רגועים ששום דבר לא הולך לאיבוד ופחות צריכים להחזיק הכול בראש.
וזה בדיוק אחד הדברים שאני מדברת עליהם גם בפרק חדש בפודקאסט שעלה היום – איך בונים סביבת עבודה שבה ידע לא נשאר רק בראש, אלא הופך למשהו שאפשר באמת לעבוד איתו, גם אנחנו וגם ה־AI.
ולמה אני מספרת על זה?
כי אנחנו כבר לגמרי חיים בעולם AI. היציאה של המודל החדש של קלוד פייבל עם ההסתערות עליו שבוע שעבר לגמרי הוכיחה לי את זה, אבל אחת האשליות הכי גדולות סביב AI היא לחשוב שהוא רואה את כל התמונה שאנחנו רואים.
ברוב העסקים, חלק עצום מהתמונה בכלל לא כתוב בשום מקום:
לא ההחלטות שהתקבלו תוך כדי פגישה, לא ההקשר מאחורי "למה שינינו כיוון", ולא המידע שנצבר בראש שלנו ואצל האנשים שעובדים איתנו כבר שנים.
אני רואה את זה המון לאחרונה בסרטונים על אנשים שעושים דברים מדהימים ומנסים לתת ל-AI הקשר רחב יותר, על ידי יצירת פרויקטים, העלאת קבצים וזריקת כל המסמכים והקבצים שיש לנו לתוך תיקייה אחת שאמורה להפוך ל"מוח השני" שממנו ה-AI שלנו עובד.
אבל.. זה לרוב לא עובד טוב.
בפרק של היום אני מדברת על למה ואיך יצרתי אצלי את המערכת הזו, ואיך עברתי ממצב שבו אני מחזיקה הכול בראש למצב שבו יש לי מערכת אחת שמחזיקה איתי את העסק, מה בניתי בפועל ובעיקר – איך זה מרגיש היום.
אחרי הפוגה של כמה חודשים מהפודקאסט, ממש מרגש לחזור להקליט.
שרון
📌 קישורים מהפרק:
- 💬 להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ שלי – המקום שבו אני משתפת תובנות מהיום־יום, ושואלת את השאלות שמחזירות אותנו למה שחשוב באמת.
