השבוע ישבתי מול המיקרופון בלי תכנון מוקדם.
לא היה לי תסריט, לא נקודות מוכנות – רק אני, הקול שלי, וכל המחשבות שרצו בראש.
זו הייתה אחת התקופות האלה שבהן הכול קורה יחד – אתגר שהסתיים, החלטות גדולות שנלקחו, ושינוי אחד משמעותי במיוחד שאנחנו עומדים לפניו – החזרה שלנו לארץ אחרי יותר מחמש שנים באנגליה.
ובתוך כל זה, עלתה שוב השאלה הזאת שאני פוגשת גם אצלי וגם אצל אחרות:
איך זה שמשימה אחת שאנחנו דוחות מרגישה פתאום כמו שלושים?
דיברתי בפרק על מה קורה שם באמת:
על איך עומס רגשי יכול להרגיש כמו רשימת משימות אינסופית,
ועל למה לפעמים אנחנו לא “מתחמקות”, אלא פשוט עוד לא מוכנות לזוז.
לפעמים זה לא עצלנות – זה תהליך שמתבשל בפנים.
ובין כל השינויים, הבנתי שוב כמה חשוב לדעת להניח לדברים קצת, לתת להם להבשיל, ולזכור שגם כשהכול סביבנו בתנועה – לא הכול חייב לקרות עכשיו.
🎧 מוזמנת להאזין לפרק המלא כאן למעלה ולהמשיך את השיחה בקבוצת הוואטסאפ שלי: להצטרפות לקבוצה
שנמשיך להיות מחוברות לעצמנו,
ולהגיד – וואלה, הכול טוב, גם אם דחינו למחרכך.
שרון
📌 קישורים מהפרק:
- 💬 להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ שלי – המקום שבו אני משתפת תובנות מהיום־יום, ושואלת את השאלות שמחזירות אותנו למה שחשוב באמת.
- להצטרפות למחזור השני שאני פותחת ממש בקרוב לאתגר המוצלח '12 השבועות הבאים שלך', ב-9-13.11.
שנמשיך לתכנן מתוך כוונה,
שרון גולן
